למה ימים שקטים הם לא ימים מבוזבזים

 יש ימים שבהם לא קורה שום דבר מיוחד. אין התרגשות, אין תנועה גדולה, ואין תחושה של התקדמות ברורה. רק שקט. ובשקט הזה, לא פעם עולה המחשבה שאולי היום הזה התבזבז.

 אנחנו חיים בעולם שמקדש עשייה מתמדת. עולם שבו תנועה נתפסת כהתקדמות, ושקט נתפס לעיתים כחוסר מעש. כבר מגיל צעיר לימדו אותנו שצריך להספיק, להשיג, להתקדם. וכשיום עובר בלי הישג ברור, קל מאוד להרגיש שהוא התבזבז. אבל התחושה הזו לא תמיד משקפת אמת. לא כל תהליך מתרחש מול העיניים. יש תהליכים שדורשים זמן, והם קורים בשכבות העמוקות יותר שלנו.

 דווקא שם, איפה שאין רעש, מתרחשת עבודה פנימית משמעותית. ימים שקטים מאפשרים למחשבות לשקוע. לרגשות לקבל מקום בלי להידחק הצידה. ולגוף לשחרר מתח שלא תמיד היינו מודעים אליו. זהו זמן שבו המערכת הפנימית מתאזנת, בלי שנצטרך לכוון או לנהל אותה. בשקט הזה אנחנו מפסיקים לרגע למדוד את עצמנו דרך תפוקה.

 אנחנו לא צריכים להסביר, לא להצדיק, ולא להוכיח שאנחנו בדרך הנכונה. יש משהו משחרר ביום שבו לא צריך לקבל החלטות גדולות. יום שבו מותר פשוט להיות נוכחים, להקשיב לעצמנו, ולהרגיש מה באמת קורה בפנים. לעיתים, דווקא הרגעים האלה הם אלו שמכינים אותנו לשינוי הבא. לא דרך מאמץ, אלא דרך הבשלה שקטה.

 ימים שקטים הם לא ימים מבוזבזים. הם ימים של הטענה פנימית. ימים שמחזקים אותנו מבפנים, גם אם זה לא נראה כלפי חוץ. לפעמים, דווקא השקט הוא זה שמכין אותנו לצעד הבא. וגם אם הוא עוד לא ברור — הדרך כבר מתהווה.

@inspireyourjourney9